יום חמישי, 23 בנובמבר 2023

מה קשור "סולם" ?

 

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶך. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת:  כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ (בראשית כ"ח י'-ט"ו)


אִם-יִהְיֶה, נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ (במדבר י"ב ו')

ה' מתגלה לנביאיו ומעביר להם מסרים על ידי חלום ומראות נבואה.
בתחילת הפרשה ה' מתגלה ליעקב, ממש כאשר הוא יוצא לגלות הראשונה – גלות חרן, ומבטיח לו את ירושת הארץ ושמירה צמודה -"והנה אנכי עמך" וגם "לא אעזבך".
אבל לא ברור מה מקומו של חזיון הסולם והמלאכים העולים והיורדים, איך הוא קשור לאירוע ולהבטחות שה' נותן ליעקב, מה המסר שיעקב ואנחנו אמורים לקבל מהחזיון הזה ?
ננסה קודם להבין מה בעצם המראה שיעקב ראה.

בפשטות כאשר רואים סולם שמאפשר מעבר, ורואים יצורים המשתמשים בו, ניתן להבין שהסולם משמש להגיע לקומה עליונה.
החל מפרשת לך-לך התורה מספרת שוב ושוב על מלאכים המסתובבים עלי אדמות, החל מהמלאך שהתגלה להגר, המלאכים שביקרו את אברהם ואת לוט, המלאך שהציל את ישמעאל והמלאך המתגלה בעקידת יצחק. עולה השאלה כיצד המלאכים הגיעו לאדמה והנה התשובה מתגלית ליעקב – יש סולם. כאשר מלאכים עולים ויורדים בסולם מסתבר שבקצה הסולם נמצא פתח המוביל אל עולם המלאכים.
את הפירוש הזה נותן יעקב בעצמו באומרו:

וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם (בראשית כ"ח ט"ז)

מה שקשה בפירוש הזה הוא שאם מקומם המקורי של המלאכים הוא בשמים היינו מצפים שיעקב יראה קודם מלאכים יורדים ורק אחר כך מלאכים עולים.
במדרשי חז"ל ניתנו לקושיה זו פירושים רבים. ננסה להתעמק קצת בשנים מפירושים אלה כדי לנסות להבין מהו באמת הסולם, מהי המשמעות של המלאכים כאן בעולמנו.

ר' חייא רבא ור' יניי: חד אמר: עולים ויורדים בסולם, וחרנה אמר: עולים ויורדים ביעקב...מן דאמר עולים ויורדים ביעקב... 'ישראל אשר בך אתפאר' (ישעיה מט ג): את הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלן? עולים ורואין איקונין שלו, יורדין ורואים אתו ישן!  (בראשית רבה ס"ח י"ב)

גם כשעם ישראל יוצא לגלות נוספת בבבל, שנים בודדות לפי חורבן בית ראשון, הנביא יחזקאל חוזה מראה נבואי רב הוד – מרכבתו של מלך מלכי המלכים מגיעה לבבל. ה' החליט לעזוב יחד עם כל פמלייתו את היכלו אשר בירושלים (צעד שיוביל לחורבן הפיזי של המקדש) ולהגיע עם מרכבתו לבבל ולשכון שם יחד עם ישראל. קביעת חז"ל:

וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא, בְּכָל מָקוֹם שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל, כִּבְיָכֹל גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם...גָּלוּ לְבָבֶל, שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה' (ישעיהו מ"ג, י"ד), (מכילתא בא - מסכתא דפסחא פרשה יד)

אינה אלא מתארת את מה שכתוב במפורש בתחילת ספר יחזקאל.
הגעת מרכבתו של הקב"ה לבבל מאפשרת ליחזקאל ולנו הצצה ל"פמליה של מעלה" ואנו מגלים בה את "חיות הקודש" המתוארות כך:

דְּמוּת, אַרְבַּע חַיּוֹת; וְזֶה, מַרְאֵיהֶן--דְּמוּת אָדָם, לָהֵנָּה..  וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם, לְאַחַת לָהֶם...וּדְמוּת פְּנֵיהֶם, פְּנֵי אָדָם, וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל-הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם, וּפְנֵי-שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן; וּפְנֵי-נֶשֶׁר, לְאַרְבַּעְתָּן.. וּפְנֵיהֶם, וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדוֹת מִלְמָעְלָה, לְאִישׁ, שְׁתַּיִם חֹבְרוֹת אִישׁ, וּשְׁתַּיִם מְכַסּוֹת, אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶנָה (יחזקאל א' ה'-י"א)

עולה השאלה – מיהו אותו "אדם" שפניו הם כפני האדם של חיות הקודש. חז"ל קובעים שזה יעקב אבינו, או בניסוח של הראשונים "דמותו של יעקב חקוקה על כיסא הכבוד"
המלאכים שבארץ רואים את יעקב, דמותו נראית להם מוכרת ואז הם רצים לכיסא הכבוד ומופתעים לראות שאכן זו דמות האדם במרכבתו של הקב"ה. 

לעומת זאת הדעה השניה במדרש:

מן דאמר עולים ויורדים ביעקב: מלאכים המלוין את האדם בארץ - אין מלוין אותו בחוצה לארץ; עולים - אילו שליווהו בארץ, ויורדים - אילו שליווהו חוץ לארץ (בראשית רבה ס"ח י"ב)

מלאכים מלווים את יעקב כבר בארץ, אבל ביציאה לחו"ל עושים החלפת משמרות, ולכן קודם עולים ואחר כך יורדים.
מה ההבדל בין מלאכי הארץ למלאכי חו"ל ?

כתוב אחד אומר (ישעיהו ו' ב') שש כנפים שש כנפים לאחד וכתוב אחד אומר (יחזקאל א' ו') וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת להם לא קשיא כאן בזמן שבהמ"ק קיים כאן בזמן שאין בית המקדש קיים כביכול שנתמעטו כנפי החיות (בבלי חגיגה י"ג ע"ב)

כאשר פמליית הקב"ה בהיכלו בירושלים למלאכים יש שש כנפים, שתפקידיהם מפורטים בנביא:

בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף (ישעיהו ו' ב')

לעומת זאת כאשר המרכבה עם השכינה מגיעה לבבל יחזקאל רואה רק ארבע כנפים.
שואלת הגמרא אילו כנפים חסרות למלאכי חו"ל

הי מינייהו אימעוט אמר רב חננאל אמר רב אותן שאומרות שירה בהן כתיב הכא "ובשתים יעופף וקרא זה אל זה ואמר"... ורבנן אמרי אותן שמכסות בהן רגליהם שנאמר "ורגליהם רגל ישרה"

רב סובר שלמלאכי חו"ל אין את תכונת התעופה. 

וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה (זכריה ג' ז')

המלאכים מכונים "עומדים" לעומת בני האדם המכונים "מהלכים" כי בני האדם יכולים להשתנות ברמה הרוחנית שלהם – לעשות מצוות ועבירות, בעוד המלאכים הם סטטיים
ישעיהו מגלה שבארץ ישראל זה משתנה – גם המלאכים יכולים לעופף, הרוחניות מחוברת לגשמיות ומתעלה על ידי כך.
חכמים חולקים על רב, וסוברים שלמלאכי חו"ל אין רגליים, אין להם חיבור לקרקע ולחומר, אבל בארץ ישראל המלאכים מקבלים רגליים, יכולים לא רק להתעלות רוחנית אלא גם לקדש את החומר.

רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא אמר הסלם הזה עומד בבאר שבע ושפועו מגיע עד בית המקדש, אמר רבי יהודה ברבי סימון הסלם הזה עומד בבית המקדש ושפועו מגיע עד בית אל (בראשית רבה ס"ט ז')

נראה ששתי הדעות משלימות, כמו שפירש רש"י:

נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים 

וכמו פירוש הרב יעקב מדן שהסולם הוא בצורת ˄ - רגליו של הסולם נמצאות אחת בבאר שבע, היכן ששרוי יצחק והשניה בבית אל היכן ששרוי יעקב. ב"אמצע שיפועו" של הסולם, כלומר בראש הסולם, נמצא "שער השמים" בירושלים.

והנה ה' ניצב עליו - ר' חייא רבה ור' ינאי חד אמר עליו על סולם וחד אמר עליו על יעקב (בראשית רבה ס"ט ג')

הקב"ה ניצב על הסולם אבל גם על יעקב שהוא אחד מרגלי הסולם

אמר ריש לקיש האבות הן הן המרכבה שנא' "ויעל אלהים מעל אברהם" "ויעל מעליו אלהים" "והנה ה' נצב עליו" (בראשית רבה פ"ב ו')

לא בחינם מרגע שאברהם אבינו מגיע לארץ ישראל מתחילים מלאכי ארץ ישראל להתעופף ולנוע ברגליהם בארץ, האבות הן הן מרכבתו של הקב"ה, הם סולם המוצב בארץ אך ראשו מגיע לשמים ובזכותם השכינה שורה כאן בארץ. 



יום שבת, 5 ביוני 2021

שיר של יום של שמיני עצרת

מבוסס על שיעור של הרה"ג שלמה פישר שליט"א


לשיר של יום של חג שמיני עצרת נבחר פרק י"ב בספר תהילים, והוא נכלל בתפילת החג בנוסח עדות המזרח וגם אצל עדות אשכנז הנוהגים כגר"א. אם ננסה להתבונן בתוכן המזמור נתקשה להבין מה הקשר לשמיני עצרת - פרט להזכרת השמינית בפסוק הראשון, תוכן המזמור ממש איננו חגיגי:

למנצח על השמינית             מזמור לדוד

הושיעה ה' כי גמר חסיד            כי פסו אמונים מבני אדם

שוא ידברו איש את רעהו        שפת חלקות בלב ולב ידברו

יכרת ה' כל שפתי חלקות                    לשון מדברת גדלות

אשר אמרו ללשננו נגביר שפתינו אתנו         מי אדון לנו

משד עניים                מאנקת אביונים

עתה אקום יאמר ה'          אשית בישע יפיח לו

אמרות ה'                אמרות טהרות

כסף צרוף בעליל לארץ            מזקק שבעתים

אתה ה' תשמרם            תצרנו מן הדור זו לעולם

סביב רשעים יתהלכון           כרם זלות לבני אדם


המזמור מתאר מציאות קשה של צביעות ושקר, גאוה ועושק עניים, עד כדי צורך בתשועה אלהית. מה הקשר לשמיני-עצרת/שמחת תורה ?

העולם שבו אנו חיים הוא עלמא דשיקרא, עולם שבו האמת נעדרת. ניקח לדוגמא את הסיפור על יוסף בנו של ר' יהושע (בבלי בבא בתרא י' ע"ב):

דיוסף בריה דר' יהושע חלש (=מת מוות קליני) אינגיד (=וחזר לחיים) א"ל אבוה מאי חזית (=מה ראית) א"ל עולם הפוך ראיתי - עליונים למטה ותחתונים למעלה (רש"י: אותם שהם עליונים כאן מחמת עושרן ראיתי שם שהם למטה, ראיתי עניים שהם ביננו שפלים, שם ראיתים חשובים) א"ל עולם ברור ראית. ואנן היכי חזיתינן (=היכן ראית תלמידי חכמים) א"ל כי היכי דחשבינן הכא חשבינן התם (=אלו שחשובים כאן בעולם הזה הם אלו שחשובים שם בעולם הבא) 

אנו רואים בסיפור זה את הייחודיות של עולם התורה כ"מובלעת" של עולם האמת בתוך כל השקר - בעוד שבכל שאר התחומים אנחנו חיים ב"עולם הפוך", תלמידי החכמים האמיתיים והחשובים גם בעולם הזה נחשבים עליונים.

מסקנה זו עולה גם מהסוגיה במסכת שבת (דף קי"ט ע"ב):

ואמר רבא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה ... איני (=האומנם) והאמר רב קטינא אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה ...לא קשיא (=לא קשה) כאן בדברי תורה כאן במשא ומתן

שוב מסתבר שגם בשעה שכל העולם מתמלא שקר, בדברי תורה האמת נשמרת. כיצד ?

הרש"ר הירש בספרו חורב, מסביר את מהותם של שלושת הרגלים כימי הודאה על עם ישראל ותורתו: בעוד שפסח הוא חג ההודאה על יצירת עם-ישראל, סוכות הוא יום הודאה על השמירה האלהית על עם-ישראל עד ימינו. באופן דומה - שבועות (עצרת) הוא חג ההודאה על מתן התורה לישראל, ושמיני עצרת הוא חג ההודאה על שמירת התורה כנתינתה מסיני גם בתוך עלמא דשיקרא.

מכאן נבין את הקשר של המזמור לשמיני עצרת - חג ההודאה על שמירת התורה.

המשורר מקונן על המצב הקשה בעולמנו, עד כי "פסו אמונים מבני אדם" או במילים של רבא "פסקו אנשי אמנה", מנגד ניתן לראות את אמיתותם של דברי התורה "אמרות ה' אמרות טהורות" - כיצד קורה שבתוך עולם מושחת וחסר מוסר נשמרת התורה "מזוקקת" ? 

התשובה של המזמור היא "אתה ה' תשמרם" - יש שמירה אלהית מיוחדת על התורה ועליה אנחנו מודים בחג שמיני עצרת/שמחת תורה, על כן אנו שרים מזמור זה.

יום ראשון, 27 באוקטובר 2019

לפרשת בראשית - מהו עץ הדעת ומהו החטא?

על אף שבכל פרשת בראשית יש מימד "לא ריאליסטי" הרי שסיפור חטא עץ הדעת מאוד מתקרב להגדרה "מיתולוגי" - יש בו מצד הנחש מין מרד בה' תוך הטחת טענות המדברות על מניעים נסתרים של מצוות האל, ואת הנחש עצמו קשה לראות כדמות אמיתית מהעולם הזה. אבל החלק הכי מסתורי בסיפור הוא עץ הדעת - מין עץ פלאים פסיכו-אקטיבי, שאכילה חד-פעמית ממנו פותחת בפני האדם (וכנראה גם בפני צאצאיו) יכולת  הבנה טובה יותר של העולם. 

מפתיע לגלות שדווקא חז"ל לא מקבלים את הפירוש הפשטני של עץ הדעת כצמח פלאי, ומזהים אותו כאחד מהעצים הנפוצים ביותר (בבלי ברכות מ' ע"א):
דתניא אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין שנאמר 'וישת מן היין וישכר'. רבי נחמיה אומר תאנה היתה שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו שנאמר 'ויתפרו עלה תאנה'. רבי יהודה אומר חטה היתה שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן 
ננסה להבין כיצד חז"ל תפשו את החטא לפי זיהויו של העץ.


גפן

רבי מאיר אומר גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין שנאמר 'וישת מן היין וישכר'
הגפן הוא בהחלט עץ שפריו עונה להגדרה פסיכו-אקטיבי ויכול להשפיע על ידיעת האדם טוב ורע, אבל בכיוון ההפוך - שיקול הדעת של השיכור נחשב בעיננו (וגם בעיני השיכור עצמו לאחר שהתפכח) מוטעה, נראה שרבי מאיר מבין את הפסוק "ותפקחנה עיני שניהם" שאכן לאדם ואשתו נפתחו העינים, אבל המידע שמתקבל גורם להטעיה ובלבול, כמו הסיפור על יוסף בנו של ר' יהושע (בבלי בבא בתרא י' ע"ב):
דיוסף בריה דר' יהושע חלש (=מת מוות קליני) אינגיד (=וחזר לחיים) א"ל אבוה מאי חזית (=מה ראית) א"ל עולם הפוך ראיתי - עליונים למטה ותחתונים למעלה (רש"י: אותם שהם עליונים כאן מחמת עושרן ראיתי שם שהם למטה, ראיתי עניים שהם ביננו שפלים, שם ראיתים חשובים) א"ל עולם ברור ראית. ואנן היכי חזיתינן (=היכן ראית תלמידי חכמים) א"ל כי היכי דחשבינן הכא חשבינן התם (=אלו שחשובים כאן בעולם הזה הם אלו שחשובים שם בעולם הבא) 
בעוד שהעולם הרוחני בו חיו האדם ואשתו לפני החטא היה "עולם ברור", הרי העולם הפיסי שהחושים מראים לנו הינו "עולם הפוך" ואנחנו נמשלים לשיכורים, רק התורה היא מעין "חרך הצצה" לעולם הרוחני הברור. הסבר זה לדברי ר' מאיר מתכתב עם שיטתו של הרב אורי שרקי באשר לחטא עץ הדעת:
הזוג הראשון חי ומתפקד בגן עדן ללא גוף אלא נשמות בלבד. כל הסיפור המתואר עם הנחש והאכילה מפרי העץ הכל התרחש ללא גופות אלא נשמות בלבד. לעומת זאת בעולם הזה אדם וחוה הם בעלי גופות אנושיים המולידים ילדים. חשוב לציין כי הרגע בו נעשה המעבר מנשמות ללא גוף לנפש הנמצאת בתוך גוף היה לאחר החטא, כפי שמתואר בתורה "ויעש ה' אלוקים לאדם לאשתו כותנות עור וילבישם" כותנות עור זהו הגוף הפיסי, ומרגע זה ואילך מדובר על אדם פיסי ממשי 
לא פלא שבעל השיטה הוא ר' מאיר, הגורס שהעולם הזה הוא "טוב ורע" ואילו הדרך ל"טוב מאוד" זה "המוות"  המשחרר (בראשית רבה ט' ה'):
בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב, והנה טוב מאד והנה טוב מות


תאנה

רבי נחמיה אומר תאנה היתה שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו שנאמר 'ויתפרו עלה תאנה'.
הרב קוק בעין אי"ה מסביר שהתאנה מסמלת את רדיפת התאוות:
ר"נ אומר תאנה היתה, הפרי המתוק שאין בה צורך כ"א שהיא נוטפת דבש. שכשמה כה תארה, תאנה יבקש הרודף אחרי המותרות במאכלים ערבים כדי ליהנות בהם הנאת הטעם לבדו בלא תועלת
זוהי שיטת הרמב"ם במורה הנבוכים שלפיה חטא עץ הדעת הינו הרדיפה אחר התאוות:
השכל אשר השפיע הבורא על האדם, והוא שלמותו האחרון, הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו, ובשבילו נאמר וצווה בו שהוא בצלם אלוהים ובדמותו, ובגללו דיבר אתו וצווה אותו כמו שאמר "ויצו ה' אלהים", ולא תהיה הצוואה לבהמות, ולא למי שאין לו שכל, ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר, וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו...וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות, כמו שאמר "כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים" נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית, ומפני זה מרה במצווה אשר בעבור שכלו צוה בה, והגיע לו השגות המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות...לזה נאמר "והייתם כאלהים ידעי טוב ורע" ולא אמר "יודעי שקר ואמת"
מענין שלפי הרמב"ם החטא הראשוני היה עצם ההסתכלות התאוותנית של האישה על העץ, שבגינה היא נענשה בשלילת ההגנות השכליות, והחטא של האכילה מפרי העץ הוא תוצאה כמעט בלתי נשלטת.

נשאלת השאלה מה בעצם השתנה באדם בין מצבו לפני החטא למצבו הנוכחי, הלא בשני המקרים היתה לאדם יכולת הבנה, בחירה חופשית ואפשרות לחטוא.
עונה על כך ר' חיים מוולוזין בספרו נפש החיים:
הענין כי קודם החטא. עם כי ודאי שהיה בעל בחירה גמור להטות עצמו לכל אשר יחפוץ להטיב או להיפך ח"ו, כי זה תכלית כוונת כלל הבריאה, וגם כי הרי אח"כ חטא. אמנם לא שהיה ענין בחירתו מחמת שכחות הרע היו כלולים בתוכו כי הוא היה אדם ישר לגמרי כלול רק מסדרי כחות הקדושה לבד. וכל עניניו היו כולם ישרים קדושים ומזוככים טוב גמור בלי שום עירוב ונטי' לצד ההיפך כלל. וכחות הרע היו עומדים לצד וענין בפ"ע חוץ ממנו. והיה בעל בחירה ליכנס אל כחות הרע ח"ו כמו שהאדם הוא בעל בחירה ליכנס אל תוך האש. לכן כשרצה הס"א להחטיאו הוצרך הנחש לבא מבחוץ לפתוח. לא כמו שהוא עתה שהיצר המפתה את האדם הוא בתוך האדם עצמו ומתדמה להאדם שהוא עצמו הוא הרוצה ונמשך לעשות העון ולא שאחר חוץ ממנו מפתהו. ובחטאו שנמשך אחר פתוי הס"א אז נתערבו הכחות הרע בתוכו ממש וכן בהעולמות. וזהו עץ הדעת טו"ר. שנתחברו ונתערבו בתוכו ובהעולמות הטוב והרע יחד זה בתוך זה ממש. כי דעת פי' התחברות כידוע
בעוד שלפני החטא היצר הרע היה משהו "חיצוני" קר והיה אפשר להתגבר עליו בקלות, לאחר החטא היצר הוא אימננטי בתוך נפש האדם, והתאווה לחטאים היא חלק בלתי נפרד מאישיותינו, ר' חיים מסביר שזה מה שחז"ל קוראים "זוהמת הנחש". בדומה לשיטת ר' מאיר, השחרור מהתאוות ומהזוהמה כרוך בפרידה מהעולם הפיסי - במוות:
וז"ש הוא ית' לאדה"ר כי ביום אכלך ממנו מות תמות. לא שהיה ענין קללה ועונש כי מפי עליון לא תצא כו' אלא פי' שע"י אכלך ממנו תתערב בך הזוהמא של הרע ולא יהיה תיקון אחר להפרידה ממך כדי להטיבך באחריתך אם לא ע"י המיתה והעיכול בקבר. וזהו ג"כ הענין מ"ש ית' אח"כ 'הן האדם היה כו' ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם' והלא חפצו ית"ש להטיב לברואיו ומה אכפת ליה אם יחיה לעולם. אמנם ר"ל שכאשר יאכל מעץ החיים וחי לעולם ישאר ח"ו בלא תיקון שלא יתפרד הרע ממנו עד עולם ח"ו ולא יראה מאורות וטובה מימיו. לזאת לטובתו גירשו מג"ע כדי שיוכל לבא לידי תיקון גמור כשתפרד הרע ממנו ע"י המיתה והעיכול בקבר. וזהו ענין הד' שמתו בעטיו של נחש (פ' במה אשה) שאף שלא היה להם חטא עצמם כלל, עכ"ז הוצרכו למיתה מחמת התערובת הראשון של הרע ע"י חטא אדה"ר מעצת הנחש וימשך הענין כן עד עת קץ הימין בלע המות לנצח

חיטה

רבי יהודה אומר חטה היתה שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן
שיטתו של ר' יהודה מתאימה באופן מענין מאוד לתובנות בוטנו-ארכאולוגיות מהשנים האחרונות לגבי המהפכה החקלאית. פרופ' מרדכי כסלו, מחוקרי ראשית החקלאות מפרש את חטא עץ הדעת בטכנולוגיה החקלאית של עיבוד החיטה:
נראה לפרש בדעתו של רבי יהודה, שלאחר עצת הנחש ראתה חוה את צמח החיטה עם שיבוליה המלאים בגרגירים באופן אחר. חוה הבינה בחושה שאפשר להכין מגרגירים אלה לחם, התאוותה ורצתה להטביע את חותמה האישי על המאכלים, ובאותה שעה הזדרזה ועברה למעשים: כתשה את השיבולים, זרתה את המוץ לרוח, טחנה את הגרגירים לקמח, לשה ואפתה לחם לה ולאישה. זאת אנו לומדים מהפסוק המזכיר את העונש שקיבל האדם: "בזעת אפיך תאכל לחם", וכן מלשון הברייתא (ברכות נח, א) "כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש, וזרע, וקצר, ועימר, ודש, וזרה, ובירר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה ואחר כך אכל" ואין העונש אלא מידה כנגד מידה. כעת מובן יותר הפסוק: "וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך לרוח היום" ופירש רש"י: רוח מערבית של לפנות ערב. אכן, זוהי הרוח שלה מחכים זורי התבואה, כדי שתעיף את המוצים שהופרדו בדיש
הקושי הוא מדוע לכנות גילוי טכנולגי זה, שקידם מאוד את העולם, ובזכותו התפחתה האנושות כ"חטא". כנראה שלכך נזדקק להבנת הפסוק הבא:
ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך למען הודעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם
מדוע התורה מכנה את אכילת המן כ"עינוי" ו"הרעבה" ? נזכור שהמן הוא אולי טעים ומזין אבל כמותו מוגבלת ולא ניתן לשמור אותו ליום המחרת - מדי ערב הולכת המשפחה לישון כאשר הם רעבים וחסרי אוכל, תוך אמונה שגם מחר הקב"ה יזמין להם את מנתם. לא בכדי אומר רשב"י:
 לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן הא כיצד היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה
קשר כזה יומיומי של האדם אל הקב"ה "כעיני עבדים אל יד אדוניהם", על אף הקשוי התזונתי והנפשי שבו, הוא קשר עמוק וחזק. הטכנולוגיה החקלאית על כל יתרונותיה מרחיקה את האדם מהקב"ה ולכן היא נכנסת להגדרה של "חטא". לכאורה באמצעות המהפכה החקלאית האדם שולט על ידי מעשיו בפרנסתו ואינו תלוי בגורם חיצוני שיספק לו את המזון, אבל למעשה הוא מנתק את הקשר בינו לבין האל שעדיין שולט בטבע וביבול החקלאי. בעיקר חמור החטא באיזורים פוריים שאינם תלויים בגשם, כמו סדום, עמורה וערי כיכר הירדן שהיו "כגן ה' כארץ מצרים" - הקשר בין הפרנסה לאל ולמוסר ניתק לגמרי מה שהביא להשחתה מוסרית ולבסוף להשמדתן (יחזקאל ט"ז מ"ט):
הנה זה היה עון סדם אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה. ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי
כבר במבט ראשון אפשר להקשות על ר' יהודה מדוע חיטה נחשבת עץ (וזה באמת ההקשר בגמרא בברכות), למרדכי כסלו הסבר טכני לענין:
נראה שקש היה נחשב לחומר קשה כדי לכנות אותו "עץ" ראיה לכך מהפשתים שבהם טמנה רחב את שני המרגלים, המכונים בפסוק: (יהושע ב, ו) "פשתי העץ": כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן (אף-על-פי שנקרא עץ) (שבת ב, ג).
אם כן, לדעת רבי יהודה לא היה עץ הדעת - הגדול או הנאה מכל העצים, אלא אולי - השפל ודל המראה שבכולם. אף על פי כן, דווקא החיטה נבחרה להיות העץ שבמרכז הגן משום תכונותיה המיוחדות. אולי רמז לצדיקים, שאין מעריכים אותם על פי מראם החיצוני אלא על פי סגולותיהם ומעשיהם הטובים.
פרופ' זהר עמר כתב מאמר תגובה למאמר של מרדכי כסלו, גם הוא מזהה את חטא עץ הדעת עם המהפכה החקלאית אבל יש לו הסבר אחר לתיוג החיטה כ"עץ":
הדעה המזהה את החיטה עם עץ הדעת, מייצגת כנראה את התפיסה, שקיים הבדל בין החיטה בגן העדן, לפני החטא ובין החיטה לאחר החטא, כפי שאנו מכירים אותה בימינו. במדרש עצמו, דנים חז"ל כיצד ניתן להסביר את האפשרות שהחיטה היא עץ. התשובה היא "מתמרות היו כארזי הלבנון". כלומר, המציאות בגן העדן היתה שונה מהמציאות העכשווית. בגן העדן היתה החיטה עץ גדול, והדימוי לארזי הלבנון אינו מיקרי, שהרי בקרב הקדמונים ארז הלבנון ייצג את הגדול שבעצים (השווה: מל"א ה, יג). ברור לגמרי, שגישה זו לא באה לעסוק בשינויים המורפולגים והבוטנים שחלו בחיטה, אלא היא באה לבאר באופן סמלי את המשמעות הרעיונית של "עץ הדעת טוב ורע" (בראשית ב, יז). החיטה מסמלת את המזון היסודי של האדם והיא יונקת את חיוניותה מהאדמה. וכפי שנראה בהמשך, קיים קשר בין החיטה לאדם והאדמה, שהיא יסוד האדם (בראשית ג, יט). החיטה בגן העדן כעץ, כצמח קשיח, רב שנתי - מסמלת את השפע האלוקי התמידי, הסדיר הקבוע והאיתן, הנמשך לאורך זמן. במצב זה החיטה היתה במצב מושלם ותמים. לעומת זאת החיטה כצמח עשבוני, חד שנתי, משקפת את המציאות הפגומה והרעועה, שנובעת מהחטא ועונשו והיא מסמלת מצב תלותי וזמני של חוסר יציבות, ויש צורך לטרוח ולחדש כל הזמן בכדי לזכות בשפע האלוקי.
על פי הגישה שלו מסביר זהר עמר גם את הערת ר' יהודה לגבי דעת התינוק:
הנמשל הוא ברור: האדם בשלב הראשון של חייו יונק את כל מזונו מאמו וזוכה לשפע קבוע ויציב מבלי שהוא מודע לכל מעשיו. כך היה מצבו של האדם בגן העדן. ה"דעת" באה לידי ביטוי בהתפתחות הפסיולוגית והרוחנית של האדם, אשר אחד מביטויה הוא המעבר למאכל חיטה (וכביכול החיטה היא המביאה לידי דעת). ב"דעת" מגולם הטוב וגם יצר הרע שמעתה ואילך מתגבר אצל האדם בשלב בגרותו, ועל בסיס זה ניתן להסביר את הפסוק: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח' כא) מ'נעוריו' כתיב, ולא משלב היווצרותו. ואגב כך, יש לציין שדברים אלו נאמרו כהסבר מדוע הקב"ה מבטיח: "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם"
מענין לקרוא לאור הסברים אלו את דברי הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק בנסיונו לתאר כיצד יראו ימות המשיח:
אבל באותם הימים יהיה נקל מאוד על בני אדם למצוא מִחְיָתָם, עד שבעמל מעט שיעמול אדם יגיע לתועלת גדולה. וזהו שאמרו (שבת ל' ע"ב): "עתידה ארץ ישראל להוציא גְלוּסְקָאוֹת וּכְלֵי מֵילַת". לפי שבני אדם אומרים כְּשֶׁיִּמְצָא אדם דבר מוכן ומזומן: "פלוני מצא פת אפוי ותבשיל מבושל"
ונראה שהשפע שבדורנו, כאשר נראה לנו שלחמניות ובגדים "צומחים על העצים" מצביע שאנחנו לקראת ימות המשיח

יום שני, 8 בינואר 2018

רעיון לפרשת וארא


ויהי הדם, בכל-ארץ מצרים: ויעשו-כן חרטמי מצרים, בלטיהם ויחזק לב-פרעה
ויעשו-כן החרטמים בלטיהם ויעלו את-הצפרדעים על-ארץ מצרים
ויעשו-כן החרטמים בלטיהם להוציא את-הכנים ולא יכלו, ותהי הכנם באדם ובבהמה: ויאמרו החרטמם אל-פרעה אצבע אלהים הוא, ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם

נקודה מאוד מענינת בפרשה היא שהחרטומים של מצרים מצליחים במכת הדם והצפרדע לחקות את ניסי ה' ולעשות להטוטים, והצלחתם מעודדת את פרעה לחזק את ליבו. רק כשלונם במכת הכינים הביא אותם להכיר שהמכות הן "אצבע אלהים" ולעמתם פרעה איננו משתכנע גם ממכת הכינים.
עולות כאן שתי שאלות:

א.      הכיצד הצליחו החרטומים לעשות נפלאות כאלו ?
ב.      תגובת פרעה למכת הכינים נראית הגיונית - מדוע כשלון החרטומים במכת הכינים מרפה את ידם (סה"כ מדובר בהצלחה יפה של 2 מתוך 3) ?

לגבי השאלה הראשונה, על דרך הפשט נראה שהחרטומים ניסו לעשות דווקא לבצע את הפעולה ההפוכה – להפוך את הדם חזרה למים ולהסיר את הצפרדעים, אבל ה' שיחק בהם ופעולתם דווקא החריפה את המכה, כך שמדובר ביד ה' ולא באיזה כח חרטומי חיצוני, חלילה. מכל מקום נראה שתוצאת פעולתם, אע"פ שהיתה הפוכה ממה שהתכוונו אליו, הביאה את החרטומים לחשוב שמדובר באירוע "טבעי".
מכאן גם התשובה לשאלה השניה - כשלונם של החרטומים במכת הכינים גרם להם להבין שגם בשתי המכות הראשונות מה שקרה היה אצבע אלהים שסובב את הטבע לפי רצונו. במכות הראשונות החרטומים הציגו את התוצאה כהצלחה להוכיח שהמכות הינן אירוע טבעי ולכן פרעה, שלא ידע מה תכננו חרטומיו, חשב שאכן מדובר בכשלון בודד מול שתי הצלחות ולכן לא השתכנע במכה השלישית.

אבל מדוע לא לחשוב שאכן מדובר באירוע טבעי ? ישנם תיאוריות המסבירות את מכת הדם בסחף של אדמה אדומה או במותם של דגים רבים עקב אסון טבע, מה שהביא את הצפרדעים לצאת מהיאור לחפש אוכל, כך שאין הכרח להאמין שמדובר דווקא בכח עליון.

מכות מצרים אינן רק "הוקוס פוקוס" פיזיקלי. אם זה היה כך ניתן לחשוב על רעיונות יותר טובים ויותר משכנעים לשליטתו של ה' בכוחות הטבע. לכל מכה יש רעיון מוסרי שהיא מביעה בדרך של מידה כנגד מידה. במכת הדם - אין צורך לחשוב דווקא על דגים שמתו, הדם יכול להיות, באופן טבעי, דמם של הילדים העבריים שהושלכו ליאור. גם אם זה לא נאמר בפירוש בתורה ברור שמכת הדם זועקת כלפי פרעה והמצרים "ידיכם דמים מלאו" וקרקורי הצפרדעים באים כדי לתבוע את עלבונן של זעקות ונאקות בני ישראל תחת השעבוד הנורא.
אבל פרעה והחרטומים מחזקים את ליבם ומתרכזים בצד הפיזיקלי של המכה, כדי להסיק ממנו מסקנות פילוסופיות לגבי השגחת ה'. סופם להכיר לא רק בכוחו של ה' אלא גם ה' הצדיק שכל משפטיו צדק ואמת, ואכן חז"ל אומרים שאחרי מכת הכינים בטלה עבודת הפרך מאבותינו.

בשבועות האחרונים נפל דבר בישראל – לאחר תקופה של בצורת ויובש קיצוני נערכו מספר תפילות ציבוריות בתחינה להורדת גשם. הפלא ופלא – פתאום אכן ירד גשם. מספר אתאיסטים הרגישו שיש כאן אתגר לאמונתם ויצאו להסביר שהגשם היה "טבעי", למה אין תוחלת לתפילות ושבכלל סטטיסטית תמיד יורד גשם בחורף – אם הדתיים רוצים לעשות מופת יתכבדו ויתפללו לגשם בקיץ ואז נראה מה כוחו של אלהים. אפשר לפתוח דיון פילוסופי-מדעי בנושא אקראיות פיזיקליות ואפקט הפרפר בתופעות אקלימיות, אבל בואו נשים רגע את הנושא בצד.

אולי זה יפתיע מספר אנשים - אבל מטרתן של תפילות הגשם היתה להוריד גשם ולא לתת הוכחות אמוניות. מעבר להעדר המשקעים - היובש הקיצוני בחודשים האחרונים נתן תחושה שהארץ אט אט הופכת למדבר, מה שהעלה אצלי את הקישור לפסוקי תהילים:

ישם נהרות למדבר ומצאי מים לצמאון: ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה
ישם מדבר לאגם-מים וארץ ציה למצאי מים: ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב

הקישור בין הגשם להתנהגות האדם חוזר שוב ושוב בתנ"ך, לא רק בהקשר (החשוב) של הגנת הסביבה כדי למנוע בזבוז או בעיות אקלימיות, אלא גם ובעיקר הקישור בין התנהגות מוסרית לבין פוריות הארץ. כאשר ארץ פרי הופכת למלחה צריך להבין שהסיבה היא מרעת יושבי בה.
חלק ממטרת התפילה היא לבקש רחמים, לבקש מהקב"ה הקלה בעונש שהוטל עלינו וכמובן לקבל על עצמנו להיטיב את דרכינו. אפשר למצוא הרבה דוגמאות לתפילות גשם בחז"ל אבל אולי הסיפור שהכי מתחבר לי למצבנו היום הוא על ר' אליעזר ור' עקיבא:

מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו ואמר: 'אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה, אבינו מלכנו למענך רחם עלינו', וירדו גשמים. הוו מרנני רבנן. יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מידותיו

אפשר לחפש גדלות ולשאוף גבוה ואפשר להעביר על המידות. שתי התכונות נדרשות כדי לא לוותר על החזון מחד, וכדי לשמור על הקיים מאידך, אבל במצב שבו יש עצירת גשמים צריך לחשוש שמעשינו אינם עולים לרצון לפני ה', לעצור קצת עם הריצה קדימה ולחפש איך אפשר להעביר על מידותינו כדי שנזכה לרחמי שמים.


יום רביעי, 1 בנובמבר 2017

טיעונים נגדיים - חלק ד'

מצאתי את המשל החביב הבא וכל כך אהבתי אותו (חוץ מהדיכטומיה דתי-חילוני) שרציתי לפרסם אותו בבלוג:

בתוך בטנה של אם מדברים ביניהם שני עוברים תאומים, אחד דתי ואחד לא.

חילוני: אחי, האם גם אתה מאמין בחיים לאחר הלידה?

דתי: כן, בוודאי. ברור שקיימים חיים לאחר הלידה. אנחנו כאן רק כדי להתחזק ולצבור כוחות לקראת החיים האמיתיים שמחכים לנו שם. כך אמרו לנו.

חילוני: איזה שטויות, אין חיים לאחר הלידה. הלידה זה הסוף. אתה יכול לדמיין לעצמך איך נראים החיים שם?

דתי: אני לא יודע בדיוק את כל הפרטים, אבל אני מאמין שיש שם יותר אור, שנלך על רגלינו ונאכל עם הפה. הרבה דברים יהיו שונים.

חילוני: אלו קשקושים. זה בלתי אפשרי שנוכל ללכת עצמאית ושנאכל עם הפה. זה ממש מצחיק, הרי יש לנו חבל טבור כדי לאכול! ברור לי שהחיים שלנו תלויים בחבל הטבור, ושהם קצרים מאוד. אלו העובדות, אפשר למשש אותן. חבל שתחיה באשליות.

דתי: אני בטוח שאפשר לחיות גם מחוץ לרחם, אבל אלו הם חיים בהחלט שונים מהחיים כאן. אפשר רק לדמיין איך זה יהיה, אבל זה יהיה. הרבה עוברים מאמינים בזה, וקשה להניח שכולם טועים.

חילוני: אבל אף אחד לא חזר משם בשביל לספר לנו מכלי ראשון. רוב העוברים לא מאמינים לזה, ובצדק. ההגיון מחייב שהחיים מסתיימים בלידה, ושעד אז חיים בתוך חושך אחד גדול. זה מה שיש.

דתי: לא לא. אני לא יודע איך בדיוק ייראו החיים בחוץ, אבל אני יודע שאנחנו נראה סוף סוף את אמא שלנו, והיא תדאג לנו.

חילוני: אמא? אתה מאמין ב"אמא"? אז איפה היא נמצאת?? למה לא רואים אותה ולא מרגישים אותה?? עזוב, זה סתם סיפורים. אתה נשמע רציני, איך אתה מאמין בשטויות האלו? אני מאמין רק בעובדות.

דתי: זה לא נכון. אני בפירוש מאמין שהיא נמצאת, שאנחנו נמצאים בתוכה, שהיא מקיפה אותנו ושומרת עלינו. בזכותה אנחנו זזים וחיים, בלעדיה אנחנו לא יכולים להתקיים אפילו רגע אחד.

חילוני: שוב קשקושים. אני לא רואה שום אמא, ומובן מאליו שהיא לא קיימת.

דתי: אני לא מסכים אתך. אתה לא שם לב שכאשר הכל רגוע, כשמתרכזים ומקשיבים, אפשר לשמוע אותה? אפשר לחוש שהיא חושבת עלינו, שהיא דואגת לנו, ואפילו לפעמים להרגיש שהיא מלטפת אותנו? תפתח את העיניים, תתחיל לשים לב! אני מאמין באמונה שלמה שגם עכשיו יש לנו אמא, ושלאחר הלידה היא תחבק אותנו, ושאז יתחילו החיים האמיתיים שלנו.

אז מה המסר כאן - האם להאמין לכל דבר ?
אני חושב שהמסר העיקרי הוא כנגד הגישה הספקנית, והמשל בא להדגים מה קורה כאשר התער של אוקאם מנחה את ה"חילוני" בדרך לאמת - אולי הוא לא יטעה להאמין בדברים שאינם אמת, אבל הוא יפספס ולא יאמין בטענות אמיתיות.

יום רביעי, 15 בינואר 2014

טיעונים נגדיים - חלק ג'

נדון בעוד 2 טיעונים אתאיסטים:
ד. סתירה בין הדתות - כל הדתות והמסורות סותרות זו את זו. כל אחד מהמאמינים סובר ששאר הדתות אינן נכונות. האתאיסט רק מוסיף עוד אחת וסובר שכולן לא נכונות.

מה לעשות שטענה זו פשוט לא נכונה. אם ניקח את הדתות הגדולות הנפוצות היום - הנצרות לכיתותיה, האסלאם והבודהיזם. הנצרות מבוססת על היהדות ואפילו קיבלה את התנ״ך כספר אמיתי וקדוש. האסלאם מצהיר גם הוא שנביאי היהדות הם נביאי אמת ועיקרי האמונה המוסלמית בהחלט קרובים לעיקרי היהדות. גם האסלאם והנצרות עצמן בהחלט חולקות אמונות רבות.
לגבי הדת הגדולה השלישית - הבודהיזם, אני מודה שאני לא ממש מכיר לעומק אבל עד כמה שידוע לי יותר מדובר על אוסף תובנות פנימיות על נפש האדם ופחות טענות על העולם כך שאין כל כך מקום לסתירה בינו לבין שאר הדתות.

ה. דטרמיניזם - ישנם אנשים המחזיקים בתפישה דטרמיניסטית - לאמור, העולם הפיסי מתנהג על פי חוקי הפיסיקה בתבנית קבועה מראש. אם יכולנו בנקודת זמן t לחשב את מצבו של כל חלקיק וחלקיק בעולם  הרי שנוכל לחשב בדיוק מה מצב העולם בכל זמן אחר t+x. 
לדיונינו האמוניים נקודה זו נוגעת לשאלת החיבור בין הרוח לחומר. יאמר הדטרמיניסט: גם אם יש אל ויש נשמה, הרי שלא נוכל למצוא דרך שבה הם ישפיעו על העולם. אם הנשמה שלי כרגע מורידה פקודה למח להרים את ידי היא אמורה באופן כלשהו לגרום לזרמי חשמל במח שיבצעו הוראה זו. אבל אם מצבם של זרמי המח בזמן t נקבע במדויק על פי מצבם בזמן t-1 יוצא לכאורה שלנשמה אין ״חופש פעולה״ לבצע פעולה פיסית במח.  באותה מידה בעולם כולו: אם מצב מזג האויר מחר יכול להיות מחושב במדויק ממצב העולם לפני שנה, איך ניתן לטעון שאלוקים מתערב במזג האויר וקובע אם ירד או לא ירד גשם מחר?
אפשר כמובן לטעון שתנאי ההתחלה שבהם האל ברא את העולם נקבעו על ידו מראש כדי שיתרחשו כל המאורעות לפי רצונו, אבל אז יוצא שאין אפשרות שינוי של האירועים בעולם לפי מעשי האדם. יוצא שהשקפת עולם דטרמיניסטית נוגדת השקפת עולם דתית. מה המדע בימינו סובר בסוגיית הדטרמיניזם?

אם בתקופת המדע הקלאסי, עד תחילת המאה ה- 20 , הגישה הדטרמיניסטית שלטה בכיפה בקהילה המדעית, הרי שעם התפתחות תורת הקוונטים וניסוח עקרון אי הודאות התפתחה אסכולת קופנהגן שגרסה שאכן יש אקראיות בעולם. הגישה הנגדית סברה שאין אקראיות באמת ועקרון אי הודאות רק מצביע על חוסר יכולת טכנית במדידת העולם. 
אני לא מתכוון להרחיב כאן יותר מדי בהסברים פיסיקלים (לא שאני אישית מבין גדול בתחום...), אבל לסיום אני אזכיר שהחל משנות ה 60 עת התגלה משפט בל מקובל בעולם הפיסיקה שאכן לפי תורת הקוונטים האקראיות בטבע היא אמיתית, ואלו שעדיין מאמינים בדטרמיניזם פיזיקלי צריכים לקוות להפרכתה של תורת הקוונטים. 

לדיוננו חשובה כמובן האפשרות שהתגלתה לגורמים ״רוחניים״ להשפיע על העולם החומרי.

יום שלישי, 14 בינואר 2014

הכל צפוי והרשות נתונה (טיעונים נגדיים - חלק ב')


מאמרו של רבי עקיבא ממסכת אבות שציטטתי בכותרת מצביע על הסתירה לכאורה בין יכולת האל לצפות את העתיד לבין יכולת הבחירה החופשית של בני האדם - שניהם מעיקרי האמונה היהודית. חשוב לציין שלא מדובר על השאלה מה הגבול של הבחירה החופשית ומתי האל מכתיב את פעולותינו, אלא גם במצב בו ברור שיש לנו בחירה חופשית - עדיין קובע רבי עקיבא שהאל יכול לצפות כרגע במעשינו בעתיד.

הרמב״ם העלה את השאלה הזו בהלכות תשובה פרק ה' וכך אמר:

שמא תאמר והלוא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה קודם שיהיה, ידע שזה צדיק או רשע ? ...
דע שתשובת שאלה זו "ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים" (איוב יא,ט) וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר ... שהקדוש ברוך הוא אינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהן ודעתם שניים, אלא הוא יתברך שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו ... אין כוח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא

ולמרות דברי הרמב"ם על חוסר האפשרות שלנו להבין זאת, על בסיס הפיזיקה המודרנית יש לנו אפשרות לסבר את האוזן במה מדובר.
לפי תורת היחסות הזמן אינו מוחלט וקבוע אלא הוא אחד מארבעת מימדי המרחב-זמן. לזמן יש התחלה (המפץ הגדול) וניתן להתקדם בו ב״קצבים״ יחסיים שונים (זה קצת מבלבל כי המילה קצב תלויה בזמן אבל אני מקווה שהכוונה מובנת). לדוגמא טייס חלל שטס בחללית במהירות גבוהה וחוזר לכדור הארץ יגלה שהשעון שלו מאחר יחסית לשעונים בארץ שלא טסו. אם יש לו אח תאום הם יגלו שהאח הטייס צעיר יותר ,מה שיוצר את פרדוקס התאומים - הרי לפי תורת היחסות כל תנועה היא יחסית ואי אפשר סתם לקבוע מי נח ומי נע  - אז איך פתאום יש הבחנה בין מי שטס למי שלא?!

לעניננו - לשאלה ששאלנו איך אלוקים בזמן t יודע מה תהיה הבחירה שלי בזמן t+x, יש תשובה פשוטה - אלוקים לא כפוף למרחב הזמן, ואפשר לתאר אותו כצופה מבחוץ באירועים. כמו שצפיה שלי בסרט מהעבר אינה משנה את העובדה שלנפשות הפועלות שם היתה בחירה חופשית - כך האל ש״נמצא״ מחוץ למרחב הזמן יכול לצפות בעתיד כמו בעבר, מה שאנחנו שכפופים להתקדמות הזמן לא מסוגלים לתפוס. כשם שאנחנו יכולים לצפות במישהו שנמצא במרחק מה מאיתנו במרחב, כך אלוקים יכול לצפות גם במי שנמצא בזמן אחר.

אני חושב שרמז יפה לכך ניתן בשם ה' - שם הוי"ה משמעו כידוע "היה הוה ויהיה". ההסבר הפשוט הוא שה' הוא נצחי, אבל אם נקבל את מה שכתבתי כאן המשמעות עמוקה יותר - ה' הוא מעל הזמן, והעבר ההוה והעתיד בשבילו הם כמקשה אחת ולכן הוא "תמיד" היה הוה ויהיה.