לפרשת בראשית - מהו עץ הדעת ומהו החטא?

על אף שבכל פרשת בראשית יש מימד "לא ריאליסטי" הרי שסיפור חטא עץ הדעת מאוד מתקרב להגדרה "מיתולוגי" - יש בו מצד הנחש מין מרד בה' תוך הטחת טענות המדברות על מניעים נסתרים של מצוות האל, ואת הנחש עצמו קשה לראות כדמות אמיתית מהעולם הזה. אבל החלק הכי מסתורי בסיפור הוא עץ הדעת - מין עץ פלאים פסיכו-אקטיבי, שאכילה חד-פעמית ממנו פותחת בפני האדם (וכנראה גם בפני צאצאיו) יכולת  הבנה טובה יותר של העולם. 

מפתיע לגלות שדווקא חז"ל לא מקבלים את הפירוש הפשטני של עץ הדעת כצמח פלאי, ומזהים אותו כאחד מהעצים הנפוצים ביותר (בבלי ברכות מ' ע"א):

דתניא אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין שנאמר 'וישת מן היין וישכר'. רבי נחמיה אומר תאנה היתה שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו שנאמר 'ויתפרו עלה תאנה'. רבי יהודה אומר חטה היתה שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן 

ננסה להבין כיצד חז"ל תפשו את החטא לפי זיהויו של העץ.

גפן

רבי מאיר אומר גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין שנאמר 'וישת מן היין וישכר'

הגפן הוא בהחלט עץ שפריו עונה להגדרה פסיכו-אקטיבי ויכול להשפיע על ידיעת האדם טוב ורע, אבל בכיוון ההפוך - שיקול הדעת של השיכור נחשב בעיננו (וגם בעיני השיכור עצמו לאחר שהתפכח) מוטעה, נראה שרבי מאיר מבין את הפסוק "ותפקחנה עיני שניהם" שאכן לאדם ואשתו נפתחו העינים, אבל המידע שמתקבל גורם להטעיה ובלבול, כמו הסיפור על יוסף בנו של ר' יהושע (בבלי בבא בתרא י' ע"ב):

דיוסף בריה דר' יהושע חלש (=מת מוות קליני) אינגיד (=וחזר לחיים) א"ל אבוה מאי חזית (=מה ראית) א"ל עולם הפוך ראיתי - עליונים למטה ותחתונים למעלה (רש"י: אותם שהם עליונים כאן מחמת עושרן ראיתי שם שהם למטה, ראיתי עניים שהם ביננו שפלים, שם ראיתים חשובים) א"ל עולם ברור ראית. ואנן היכי חזיתינן (=היכן ראית תלמידי חכמים) א"ל כי היכי דחשבינן הכא חשבינן התם (=אלו שחשובים כאן בעולם הזה הם אלו שחשובים שם בעולם הבא) 

בעוד שהעולם הרוחני בו חיו האדם ואשתו לפני החטא היה "עולם ברור", הרי העולם הפיסי שהחושים מראים לנו הינו "עולם הפוך" ואנחנו נמשלים לשיכורים, רק התורה היא מעין "חרך הצצה" לעולם הרוחני הברור. הסבר זה לדברי ר' מאיר מתכתב עם שיטתו של הרב אורי שרקי באשר לחטא עץ הדעת:

הזוג הראשון חי ומתפקד בגן עדן ללא גוף אלא נשמות בלבד. כל הסיפור המתואר עם הנחש והאכילה מפרי העץ הכל התרחש ללא גופות אלא נשמות בלבד. לעומת זאת בעולם הזה אדם וחוה הם בעלי גופות אנושיים המולידים ילדים. חשוב לציין כי הרגע בו נעשה המעבר מנשמות ללא גוף לנפש הנמצאת בתוך גוף היה לאחר החטא, כפי שמתואר בתורה "ויעש ה' אלוקים לאדם לאשתו כותנות עור וילבישם" כותנות עור זהו הגוף הפיסי, ומרגע זה ואילך מדובר על אדם פיסי ממשי 

לא פלא שבעל השיטה הוא ר' מאיר, הגורס שהעולם הזה הוא "טוב ורע" ואילו הדרך ל"טוב מאוד" זה "המוות"  המשחרר (בראשית רבה ט' ה'):

בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב, והנה טוב מאד והנה טוב מות

תאנה

רבי נחמיה אומר תאנה היתה שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו שנאמר 'ויתפרו עלה תאנה'.

הרב קוק בעין אי"ה מסביר שהתאנה מסמלת את רדיפת התאוות:

ר"נ אומר תאנה היתה, הפרי המתוק שאין בה צורך כ"א שהיא נוטפת דבש. שכשמה כה תארה, תאנה יבקש הרודף אחרי המותרות במאכלים ערבים כדי ליהנות בהם הנאת הטעם לבדו בלא תועלת

זוהי שיטת הרמב"ם במורה הנבוכים שלפיה חטא עץ הדעת הינו הרדיפה אחר התאוות:

השכל אשר השפיע הבורא על האדם, והוא שלמותו האחרון, הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו, ובשבילו נאמר וצווה בו שהוא בצלם אלוהים ובדמותו, ובגללו דיבר אתו וצווה אותו כמו שאמר "ויצו ה' אלהים", ולא תהיה הצוואה לבהמות, ולא למי שאין לו שכל, ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר, וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו...וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות, כמו שאמר "כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים" נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית, ומפני זה מרה במצווה אשר בעבור שכלו צוה בה, והגיע לו השגות המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות...לזה נאמר "והייתם כאלהים ידעי טוב ורע" ולא אמר "יודעי שקר ואמת"

מענין שלפי הרמב"ם החטא הראשוני היה עצם ההסתכלות התאוותנית של האישה על העץ, שבגינה היא נענשה בשלילת ההגנות השכליות, והחטא של האכילה מפרי העץ הוא תוצאה כמעט בלתי נשלטת.

נשאלת השאלה מה בעצם השתנה באדם בין מצבו לפני החטא למצבו הנוכחי, הלא בשני המקרים היתה לאדם יכולת הבנה, בחירה חופשית ואפשרות לחטוא.
עונה על כך ר' חיים מוולוזין בספרו נפש החיים:

הענין כי קודם החטא. עם כי ודאי שהיה בעל בחירה גמור להטות עצמו לכל אשר יחפוץ להטיב או להיפך ח"ו, כי זה תכלית כוונת כלל הבריאה, וגם כי הרי אח"כ חטא. אמנם לא שהיה ענין בחירתו מחמת שכחות הרע היו כלולים בתוכו כי הוא היה אדם ישר לגמרי כלול רק מסדרי כחות הקדושה לבד. וכל עניניו היו כולם ישרים קדושים ומזוככים טוב גמור בלי שום עירוב ונטי' לצד ההיפך כלל. וכחות הרע היו עומדים לצד וענין בפ"ע חוץ ממנו. והיה בעל בחירה ליכנס אל כחות הרע ח"ו כמו שהאדם הוא בעל בחירה ליכנס אל תוך האש. לכן כשרצה הס"א להחטיאו הוצרך הנחש לבא מבחוץ לפתוח. לא כמו שהוא עתה שהיצר המפתה את האדם הוא בתוך האדם עצמו ומתדמה להאדם שהוא עצמו הוא הרוצה ונמשך לעשות העון ולא שאחר חוץ ממנו מפתהו. ובחטאו שנמשך אחר פתוי הס"א אז נתערבו הכחות הרע בתוכו ממש וכן בהעולמות. וזהו עץ הדעת טו"ר. שנתחברו ונתערבו בתוכו ובהעולמות הטוב והרע יחד זה בתוך זה ממש. כי דעת פי' התחברות כידוע

בעוד שלפני החטא היצר הרע היה משהו "חיצוני" קר והיה אפשר להתגבר עליו בקלות, לאחר החטא היצר הוא אימננטי בתוך נפש האדם, והתאווה לחטאים היא חלק בלתי נפרד מאישיותינו, ר' חיים מסביר שזה מה שחז"ל קוראים "זוהמת הנחש". בדומה לשיטת ר' מאיר, השחרור מהתאוות ומהזוהמה כרוך בפרידה מהעולם הפיסי - במוות:

וז"ש הוא ית' לאדה"ר כי ביום אכלך ממנו מות תמות. לא שהיה ענין קללה ועונש כי מפי עליון לא תצא כו' אלא פי' שע"י אכלך ממנו תתערב בך הזוהמא של הרע ולא יהיה תיקון אחר להפרידה ממך כדי להטיבך באחריתך אם לא ע"י המיתה והעיכול בקבר. וזהו ג"כ הענין מ"ש ית' אח"כ 'הן האדם היה כו' ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם' והלא חפצו ית"ש להטיב לברואיו ומה אכפת ליה אם יחיה לעולם. אמנם ר"ל שכאשר יאכל מעץ החיים וחי לעולם ישאר ח"ו בלא תיקון שלא יתפרד הרע ממנו עד עולם ח"ו ולא יראה מאורות וטובה מימיו. לזאת לטובתו גירשו מג"ע כדי שיוכל לבא לידי תיקון גמור כשתפרד הרע ממנו ע"י המיתה והעיכול בקבר. וזהו ענין הד' שמתו בעטיו של נחש (פ' במה אשה) שאף שלא היה להם חטא עצמם כלל, עכ"ז הוצרכו למיתה מחמת התערובת הראשון של הרע ע"י חטא אדה"ר מעצת הנחש וימשך הענין כן עד עת קץ הימין בלע המות לנצח

חיטה

רבי יהודה אומר חטה היתה שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן

שיטתו של ר' יהודה מתאימה באופן מענין מאוד לתובנות בוטנו-ארכאולוגיות מהשנים האחרונות לגבי המהפכה החקלאית. פרופ' מרדכי כסלו, מחוקרי ראשית החקלאות מפרש את חטא עץ הדעת בטכנולוגיה החקלאית של עיבוד החיטה:

נראה לפרש בדעתו של רבי יהודה, שלאחר עצת הנחש ראתה חוה את צמח החיטה עם שיבוליה המלאים בגרגירים באופן אחר. חוה הבינה בחושה שאפשר להכין מגרגירים אלה לחם, התאוותה ורצתה להטביע את חותמה האישי על המאכלים, ובאותה שעה הזדרזה ועברה למעשים: כתשה את השיבולים, זרתה את המוץ לרוח, טחנה את הגרגירים לקמח, לשה ואפתה לחם לה ולאישה. זאת אנו לומדים מהפסוק המזכיר את העונש שקיבל האדם: "בזעת אפיך תאכל לחם", וכן מלשון הברייתא (ברכות נח, א) "כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש, וזרע, וקצר, ועימר, ודש, וזרה, ובירר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה ואחר כך אכל" ואין העונש אלא מידה כנגד מידה. כעת מובן יותר הפסוק: "וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך לרוח היום" ופירש רש"י: רוח מערבית של לפנות ערב. אכן, זוהי הרוח שלה מחכים זורי התבואה, כדי שתעיף את המוצים שהופרדו בדיש

הקושי הוא מדוע לכנות גילוי טכנולגי זה, שקידם מאוד את העולם, ובזכותו התפחתה האנושות כ"חטא". כנראה שלכך נזדקק להבנת הפסוק הבא:

ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך למען הודעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם

מדוע התורה מכנה את אכילת המן כ"עינוי" ו"הרעבה" ? נזכור שהמן הוא אולי טעים ומזין אבל כמותו מוגבלת ולא ניתן לשמור אותו ליום המחרת - מדי ערב הולכת המשפחה לישון כאשר הם רעבים וחסרי אוכל, תוך אמונה שגם מחר הקב"ה יזמין להם את מנתם. לא בכדי אומר רשב"י:

 לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן הא כיצד היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה

קשר כזה יומיומי של האדם אל הקב"ה "כעיני עבדים אל יד אדוניהם", על אף הקשוי התזונתי והנפשי שבו, הוא קשר עמוק וחזק. הטכנולוגיה החקלאית על כל יתרונותיה מרחיקה את האדם מהקב"ה ולכן היא נכנסת להגדרה של "חטא". לכאורה באמצעות המהפכה החקלאית האדם שולט על ידי מעשיו בפרנסתו ואינו תלוי בגורם חיצוני שיספק לו את המזון, אבל למעשה הוא מנתק את הקשר בינו לבין האל שעדיין שולט בטבע וביבול החקלאי. בעיקר חמור החטא באיזורים פוריים שאינם תלויים בגשם, כמו סדום, עמורה וערי כיכר הירדן שהיו "כגן ה' כארץ מצרים" - הקשר בין הפרנסה לאל ולמוסר ניתק לגמרי מה שהביא להשחתה מוסרית ולבסוף להשמדתן (יחזקאל ט"ז מ"ט):

הנה זה היה עון סדם אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה. ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי

כבר במבט ראשון אפשר להקשות על ר' יהודה מדוע חיטה נחשבת עץ (וזה באמת ההקשר בגמרא בברכות), למרדכי כסלו הסבר טכני לענין:

נראה שקש היה נחשב לחומר קשה כדי לכנות אותו "עץ" ראיה לכך מהפשתים שבהם טמנה רחב את שני המרגלים, המכונים בפסוק: (יהושע ב, ו) "פשתי העץ": כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן (אף-על-פי שנקרא עץ) (שבת ב, ג).
אם כן, לדעת רבי יהודה לא היה עץ הדעת - הגדול או הנאה מכל העצים, אלא אולי - השפל ודל המראה שבכולם. אף על פי כן, דווקא החיטה נבחרה להיות העץ שבמרכז הגן משום תכונותיה המיוחדות. אולי רמז לצדיקים, שאין מעריכים אותם על פי מראם החיצוני אלא על פי סגולותיהם ומעשיהם הטובים.

פרופ' זהר עמר כתב מאמר תגובה למאמר של מרדכי כסלו, גם הוא מזהה את חטא עץ הדעת עם המהפכה החקלאית אבל יש לו הסבר אחר לתיוג החיטה כ"עץ":

הדעה המזהה את החיטה עם עץ הדעת, מייצגת כנראה את התפיסה, שקיים הבדל בין החיטה בגן העדן, לפני החטא ובין החיטה לאחר החטא, כפי שאנו מכירים אותה בימינו. במדרש עצמו, דנים חז"ל כיצד ניתן להסביר את האפשרות שהחיטה היא עץ. התשובה היא "מתמרות היו כארזי הלבנון". כלומר, המציאות בגן העדן היתה שונה מהמציאות העכשווית. בגן העדן היתה החיטה עץ גדול, והדימוי לארזי הלבנון אינו מיקרי, שהרי בקרב הקדמונים ארז הלבנון ייצג את הגדול שבעצים (השווה: מל"א ה, יג). ברור לגמרי, שגישה זו לא באה לעסוק בשינויים המורפולגים והבוטנים שחלו בחיטה, אלא היא באה לבאר באופן סמלי את המשמעות הרעיונית של "עץ הדעת טוב ורע" (בראשית ב, יז). החיטה מסמלת את המזון היסודי של האדם והיא יונקת את חיוניותה מהאדמה. וכפי שנראה בהמשך, קיים קשר בין החיטה לאדם והאדמה, שהיא יסוד האדם (בראשית ג, יט). החיטה בגן העדן כעץ, כצמח קשיח, רב שנתי - מסמלת את השפע האלוקי התמידי, הסדיר הקבוע והאיתן, הנמשך לאורך זמן. במצב זה החיטה היתה במצב מושלם ותמים. לעומת זאת החיטה כצמח עשבוני, חד שנתי, משקפת את המציאות הפגומה והרעועה, שנובעת מהחטא ועונשו והיא מסמלת מצב תלותי וזמני של חוסר יציבות, ויש צורך לטרוח ולחדש כל הזמן בכדי לזכות בשפע האלוקי.

על פי הגישה שלו מסביר זהר עמר גם את הערת ר' יהודה לגבי דעת התינוק:

הנמשל הוא ברור: האדם בשלב הראשון של חייו יונק את כל מזונו מאמו וזוכה לשפע קבוע ויציב מבלי שהוא מודע לכל מעשיו. כך היה מצבו של האדם בגן העדן. ה"דעת" באה לידי ביטוי בהתפתחות הפסיולוגית והרוחנית של האדם, אשר אחד מביטויה הוא המעבר למאכל חיטה (וכביכול החיטה היא המביאה לידי דעת). ב"דעת" מגולם הטוב וגם יצר הרע שמעתה ואילך מתגבר אצל האדם בשלב בגרותו, ועל בסיס זה ניתן להסביר את הפסוק: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח' כא) מ'נעוריו' כתיב, ולא משלב היווצרותו. ואגב כך, יש לציין שדברים אלו נאמרו כהסבר מדוע הקב"ה מבטיח: "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם"

מענין לקרוא לאור הסברים אלו את דברי הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק בנסיונו לתאר כיצד יראו ימות המשיח:

אבל באותם הימים יהיה נקל מאוד על בני אדם למצוא מִחְיָתָם, עד שבעמל מעט שיעמול אדם יגיע לתועלת גדולה. וזהו שאמרו (שבת ל' ע"ב): "עתידה ארץ ישראל להוציא גְלוּסְקָאוֹת וּכְלֵי מֵילַת". לפי שבני אדם אומרים כְּשֶׁיִּמְצָא אדם דבר מוכן ומזומן: "פלוני מצא פת אפוי ותבשיל מבושל"

ונראה שהשפע שבדורנו, כאשר נראה לנו שלחמניות ובגדים "צומחים על העצים" מצביע שאנחנו לקראת ימות המשיח