ההוכחה האונטולוגית

בשביל מי שלא השתכנע מההוכחה הסיבתית נעבור להוכחה אחרת, שמאוד חביבה עלי, ההוכחה האונטולוגית (=של הקיום). מה שמיוחד בה זה שהיא הוכחה לוגית טהורה ואינה מבוססת על התרשמות חושית-מדעית, ולכן גם לא תלויה בתאוריות מדעיות.

נתחיל מגרסא פשטנית, זו שהציג רנה דקרט: יש בשכלנו מושג של אין-סוף, כלומר אנחנו יכולים להבין שיש דברים אינסופיים. אולם אנחנו עצמנו ייצורים סופים ומהיכן ייבאנו את מושג האין-סוף? מסתבר, אומר דקרט, שיש ישות אינסופית בעולם, והיא זו שהכניסה לשכלנו את המושג אין-סוף.

ההוכחה של דקרט מסתמכת על ההנחה ששכל סופי אינו יכול לתפוס מושגים אינסופיים. זאת הנחה שדי קל לטעון שהיא לא מוכרחת. אנחנו בקלות תופסים (לפחות אחרי גיל מסוים) שהסוף עוד לא הגיע וצריך לחכות (סבלנות ילדים...) אז אפשר לטעון שאנחנו פשוט עושים אינדוקציה וככה מבינים את המושג אין-סוף (זאת גם המשמעות המילולית של הביטוי). אפשר גם לטעון, כמו שאתאיסטים אוהבים לטעון, שמוטציה אקראית במח גורמת לנו לתפוס אינסופיות (אולי בעתיד אני אכתוב מה דעתי על טיעונים כאלה)

הגרסא היותר לוגית ופילוסופית של ההוכחה האונטולוגית, שהיא בעצם המקורית, הולכת כך:

קודם הנחה - דבר קיים שלם יותר מדבר לא קיים, כי יש לו גם את תכונת הקיום.

עכשיו נגדיר אלוקים בתור הישות הכי שלמה.

האם אלוקים קיים?

נניח על דרך השלילה שאלוקים לא קיים, יוצא שיש ישות תאורטית A שיכולה להיות שלמה יותר ממנו, כי יש לה את כל התכונות של אלוקים אבל גם את תכונת הקיום. הגענו לסתירה כי יוצא ש A יותר שלמה מאלוקים שהגדרנו אותו כישות הכי שלמה.

מסקנה - כדי להמנע מסתירה צריך להניח שאלוקים קיים.

על הטיעון הזה נכרתו יערות שלמים, טיעוני נגד ובעד וגרסאות מתקדמות יותר שלו מילאו את זמנם של הפילוסופים בעולם . מי שמעונין להעמיק יכול לקרוא סיכום יפה בויקיפדיה בערך ״טיעון אונטולוגי״

אבל לטענה אחת אני כן רוצה להתייחס - יש הטוענים שההוכחה האונטולוגית היא סתם פרדוקס. לא כל סתירה היא פרדוקס. אם נניח אקסיומה A ועל פיה נגיע למסקנה x וגם למסקנה לא-x הרי שהגענו לפרדוקס. במקרה של ההוכחה האונטולוגית מהמהלך יש רק מסקנה שעל מנת לא להגיע לסתירה יש להניח שיש אלוהים.