מי אמר למי "כי בי ירבו ימיך"

ישנן קהילות שבהן בסוף "מי שברך" לעולה לתורה שרים את הפסוק "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים". מי הדובר בפסוק זה ואל מי הוא מדבר ?

פסוק זה מופיע בספר משלי פרק ט', המרכיב יחד עם פרק ח' את "נאום החכמה":

הֲלֹא-חָכְמָה תִקְרָא;    וּתְבוּנָה, תִּתֵּן קוֹלָהּ.

 בְּרֹאשׁ-מְרֹמִים עֲלֵי-דָרֶךְ;    בֵּית נְתִיבוֹת נִצָּבָה.

 לְיַד-שְׁעָרִים לְפִי-קָרֶת;    מְבוֹא פְתָחִים תָּרֹנָּה.

 אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא;    וְקוֹלִי, אֶל-בְּנֵי אָדָם.

 הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה;    וּכְסִילִים, הָבִינוּ לֵב.

 שִׁמְעוּ, כִּי-נְגִידִים אֲדַבֵּר;    וּמִפְתַּח שְׂפָתַי, מֵישָׁרִים.

 כִּי-אֱמֶת, יֶהְגֶּה חִכִּי;    וְתוֹעֲבַת שְׂפָתַי רֶשַׁע.

 בְּצֶדֶק כָּל-אִמְרֵי-פִי:    אֵין בָּהֶם, נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ.

 כֻּלָּם נְכֹחִים, לַמֵּבִין;    וִישָׁרִים, לְמֹצְאֵי דָעַת.

 קְחוּ-מוּסָרִי וְאַל-כָּסֶף;    וְדַעַת, מֵחָרוּץ נִבְחָר.

  כִּי-טוֹבָה חָכְמָה, מִפְּנִינִים; וְכָל-חֲפָצִים, לֹא יִשְׁווּ-בָהּ.

 אֲנִי-חָכְמָה, שָׁכַנְתִּי עָרְמָה;    וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא.

 יִרְאַת ה' שְׂנֹאת-רָע: גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע, וּפִי תַהְפֻּכוֹת    שָׂנֵאתִי (משלי ח' א'-י"ב)

החכמה יורדת מ"ראש מרומים" לדרכים, לצמתים ולשערים ומנסה לשכנע את בני האדם להקשיב לה. בהמשך החכמה מספרת על קורותיה, ננסה על פיהם להבין מהי הישות הזאת:

ה' קָנָנִי, רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ:    קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז.

מֵעוֹלָם, נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ    מִקַּדְמֵי-אָרֶץ.

בְּאֵין-תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי;    בְּאֵין מַעְיָנוֹת, נִכְבַּדֵּי-מָיִם.

בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ;    לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי.

עַד-לֹא עָשָׂה, אֶרֶץ וְחוּצוֹת;    וְרֹאשׁ, עַפְרוֹת תֵּבֵל.

בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם, שָׁם אָנִי;    בְּחֻקוֹ חוּג, עַל-פְּנֵי תְהוֹם.

בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל;    בַּעֲזוֹז, עִינוֹת תְּהוֹם.

בְּשׂוּמוֹ לַיָּם, חֻקּוֹ, וּמַיִם, לֹא יַעַבְרוּ-פִיו;    בְּחוּקוֹ, מוֹסְדֵי אָרֶץ  (משלי ח' כ"ב-כ"ט)

מסתבר שהחכמה היא החכמה האלהית הקדומה, ראשית הבריאה שקדמה לארץ לשמים ולתהום. בכל אופן נראה שיש כאן קצת אריכות והחכמה חוזרת על עצמה. 

עכשיו מגיע פסוק מפתח - היא מסבירה מה היא עשתה לפי הבריאה:

 וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ, אָמוֹן:    וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים, יוֹם יוֹם; מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל-עֵת (משלי ח' ל')

מה פירוש המילה "אמון" ? 

רוב הפרשנים הסבירו שמדובר ב"סביל" של המילה אומן, כלומר מדובר על ילד שיש מי שמגדל אותו:

אמון - ענין גידול הילד והתעסקות בו כמו והיו מלכים אומניך (מצודת ציון)

 זה גם הפירוש הראשון בפתיחת מדרש בראשית רבה:

רַבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה פָּתַח וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם וגו'...אָמוֹן פַּדְּגוֹג, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק (בראשית רבה א' א')

אבל אחר כך מופיע פירוש אחר:

דָּבָר אַחֵר אָמוֹן, אֻמָּן. הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת אֲנִי הָיִיתִי כְּלִי אֻמְנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין, אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ אֶלָּא מִדַּעַת אֻמָּן, וְהָאֻמָּן אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ אֶלָּא דִּפְתְּרָאוֹת וּפִנְקְסָאוֹת יֵשׁ לוֹ, לָדַעַת הֵיאךְ הוּא עוֹשֶׂה חֲדָרִים, הֵיאךְ הוּא עוֹשֶׂה פִּשְׁפְּשִׁין. כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים. וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָּא תּוֹרָה, הֵיאַךְ מָה דְּאַתְּ אָמַר ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ (בראשית רבה א' א')

כלומר החכמה (שמזוהה במדרש עם התורה) לא סתם היתה לפני שאר הבריאה, אלא היא חלק מהותי מהתהליך "בהכינו שמים שם אני" באופן אקטיבי, לכן האריכות הרבה והחזרתיות.

המלבי"ם מסביר בצורה פילוסופית יותר:

"ה' קנני ראשית דרכו"  החכמה היא צורת כל העולמות, כולם נעשו ונתכנו נמדדו והוכנו לפי חקי החכמה, ובה ועל ידה וכמדתה וכתבניתה נצטיירו ונשתכללו כל העולמות מראש ועד סוף (מלבי"ם משלי ח' ל')

"צורה" היא תרגום בעברית של ימי הבינים למושג האפלטוני "אידאה", שמשמעותו רעיון רוחני שיכול להתממש בעולם הפיזיקלי באופנים שונים. למשל האידאה "כיסא" יכולה להתממש בעיצובים שונים ומחומרים שונים אבל המכנה המשותף של כל המימושים יהיה שהם "כיסא" כלומר כלי שעליו בני אדם יכולים לשבת. אפלטון טען שלאידאות יש קיום רוחני אמיתי ואילו החפצים הפיזים הם רק מימוש, בדרך כלל לא מושלם ולא "אידאלי" של האידאה. גישה זאת מכונה בימינו "מהותנות".

אריסטו תלמידו של אפלטון חלק עליו וטען שהאידאות הן רק הכללות אנושיות של חפצים פיזיקליים, זאת גם הגישה המקובלת בימינו בקרב הוגים פוסט-מודרניים, שמכנים אידאות בתואר "מדומין".

על אף נסיונם של הוגים יהודיים בימי הביניים, שהבולטים שבהם היו הרמב"ם והרלב"ג, לשלב בין גישת אריסטו לאמונה היהודית, נראה שהגישה של אפלטון מתאימה יותר לגישה המקראית ולחז"ל. התפישה שמציג המלבי"ם של החכמה הקדומה כאידאה (=צורה) של העולם, שהעולמות שקיימים - הרוחני והגשמי - הם השתקפות ומימוש של התורה שבאמצעותה נברא העולם מופיע כבר כאן במדרש הקדום שמתחבר יפה לפשט של נאום החכמה בספר משלי.

פרק ט' מדבר על שלב נוסף של החכמה הקדומה, שלא מסתפקת בנאומים:

חָכְמוֹת, בָּנְתָה בֵיתָהּ;    חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה.

טָבְחָה טִבְחָהּ, מָסְכָה יֵינָהּ;    אַף, עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ.

שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא--    עַל-גַּפֵּי, מְרֹמֵי קָרֶת.

מִי-פֶתִי, יָסֻר הֵנָּה;    חֲסַר-לֵב, אָמְרָה לּוֹ.

לְכוּ, לַחֲמוּ בְלַחֲמִי;    וּשְׁתוּ, בְּיַיִן מָסָכְתִּי.

עִזְבוּ פְתָאיִם וִחְיוּ;    וְאִשְׁרוּ, בְּדֶרֶךְ בִּינָה.

יֹסֵר, לֵץ--לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן;    וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ.

אַל-תּוֹכַח לֵץ, פֶּן-יִשְׂנָאֶךָּ;    הוֹכַח לְחָכָם, וְיֶאֱהָבֶךָּ.

תֵּן לְחָכָם, וְיֶחְכַּם-עוֹד;    הוֹדַע לְצַדִּיק, וְיוֹסֶף לֶקַח.

תְּחִלַּת חָכְמָה, יִרְאַת ה' ;    וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה. (משלי ט' א'-י')

לענ"ד התיאור של עריכה סעודה וחלוקה של "לחמה ויינה" של החכמה מתחבר למתן תורה - ירידתה של החכמה האלהית הקדומה והגשמתה כתורה אנושית שמחולקת להלכה ואגדה, שאפשר וצריך ללמוד אותה באופן פיזי ממש בעולם.

תיאור ציורי יפה של התורה כצורת העולם מופיע בסיפורו המורכב של ר' נחמן מברסלב "מעשה בבעל תפילה":

אמרו לו: מנין אתה יודע זאת. השיב להם: היות שאצל המלך הנ"ל, שהוא היה אצלו כנ"ל, היה לו יד, דהיינו, שהיה אצל אותו המלך תמונת יד עם חמש אצבעות ועם כל השרטוטין שיש על היד, וזאת היד היתה הלאנד קארט (היינו מפת העולם), של כל העולמות, וכל מה שהיה מן בריאת שמים וארץ עד הסוף, ומה שיהיה אחר כך, הכל היה מציר על אותו היד, כי היה מציר בשרטוטי היד ציור עמידת כל עולם ועולם עם כל פרטיו, כמו שמציר על הלאנד קארט כידוע לבקיאים בענין ציור מפת העולם, (שקורין "לאנד קארט"). והיה בהשרטוטין כמו אותיות, כמו שבלאנד קארט כתובים אותיות אצל כל דבר ודבר, כדי לידע מה הוא הדבר הזה, דהיינו לידע שכאן הוא עיר פלוני וכאן נהר פלוני וכיוצא. כמו כן ממש היה נרשם בשרטוטי היד הנ"ל כמו אותיות, שהיו האותיות נרשמים אצל כל דבר ודבר שהיה נרשם על היד, כדי לידע מהות הדבר.

וגם פרטי כל המדינות ועירות ונהרות וגשרים והרים ושאר דברים פרטיים, הכל היה נרשם על היד בשרטוטין הנ"ל, ואצל כל דבר היו כתובים אותיות, שזהו דבר פלוני וזה דבר פלוני, וגם כל בני אדם שהולכים בתוך המדינה, וכל המארעות שלהם, הכל היה נרשם שם. והיה כתוב שם גם כל הדרכים ממדינה למדינה וממקום למקום (מעשה בבעל תפילה)

ר' נחמן צריך להכביר במילים כדי להמחיש מפת עולם דינמית שהיום קל לנו לדמיין, אבל הרעיון נשאר זהה - המביט בתורה כמוהו כאדריכל שמביט בגרמושקה או כמתכנת במביט בקוד מקור (או באופן עדכני יותר - בפרומפט) ויכול להבין מהתכנית מה קרה, קורה ומה עתיד לקרות.

 אבל גם בהמשך הסיפור מתברר שהמפה המקורית של המלך (אצל ר' נחמן תמיד מסמל את ה') איננה בעולמנו:

ושאלו את החכם, אם אינו יודע מן היד של המלך, והשיב להם, שהיד הוא אצלו, אך מעת שנתפזרו על ידי הרוח סערה כנ"ל, שאז נעלם מהם המלך וכו' כנ"ל, מאז הוא אינו רוצה להסתכל כלל בתוך היד, כי היא שיכה רק אל המלך, רק שחקק תבנית היד על אבן, כדי שישתמש בזה קצת לצרך ענינו, אבל בהיד אינו מסתכל כלל (מעשה בבעל תפילה)

אפילו החכם (המסמל את ספירת החכמה) איננו מעז להביט בתורה העליונה והקדומה, על אחת כמה וכמה אנו קרוצי החומר, ברוך שנתן לנו את תורתו וחיי עולם נטע בתוכנו

כִּי-בִי, יִרְבּוּ יָמֶיךָ;    וְיוֹסִיפוּ לְּךָ, שְׁנוֹת חַיִּים. 

התורה שלנו  - לחמה ויינה של החכמה - מאפשרת לנו להתחבר אל החכמה, שבאמצעותה (בי=באמצעותי) נזכה להתחבר למקור החיים שקדם לעולם.